"מים חיים"

"… ויצרנו כל חי מהמים" [הנביאים: 30]

למים שמור מקום של כבוד במסורת המוסלמית. בקוראן, הם מתוארים כמקור כל היצורים החיים ומיוחסות להם סגולות של טהרה, ריפוי וניקיון. המים מופיעים כמוטיב מרכזי בפולקלור וכסמל לידע נשגב בזרמים האזוטריים וליחסי הגומלין בין הגוף לנפש; כשם שהמים חיוניים לקיום הגשמי, כך הידע חיוני לקיומה של הנפש.

ההוד והפשטות של המים – כחומר יומיומי חיוני וכמטאפורה רבת­־פנים – הם נקודת המוצא של תערוכה זו, הפורשת התבוננות מעמיקה בתרבות, בדת ובחברה המוסלמית. כתבי היד והפריטים המרשימים המוצגים בה ממחישים כיצד לאורך התקופות היו המים סמל רב­־­עוצמה לפריון, שפע והצלחה בתרבות החצר כמו גם בחיי היומיום.

ההתייחסות למים בתרבות המוסלמית הושפעה רבות מתיאורי מקורות המים בגן העדן בקוראן ובפרשנויות השונות, בהם הם משולים לפנינים ואבנים טובות המנצנצות ככוכבים בשמי הלילה. בתיאורים אלה, המים מהווים יסוד מרכזי שמעצב ומקיים את הגן ומזינים את שלל הצמחים ובעלי החיים שבו בחסדי האל. בהתאמה לכך, גם בגנים המלכותיים הפכו מקורות המים, המזרקות ותעלות הנוי לאמצעי המארגן את המרחב, ושימשו כמוקד להתכנסות ואירוח קבלות פנים, חגיגות ואירועי חצר.

חיוניות המים לגוף ולנפש מסבירה כיצד נעשתה הקמת מתקני שתייה ציבוריים וחלוקת מי שתייה לכל דורש לסמל של נדיבות השליט ושגשוג חברתי. מנהג זה, המוכר באזורנו כבר מהתקופה הממלוכית, היה לאחד ממאפייני המרחב הציבורי בתקופה העות׳מאנית. מתקני השתייה והטהרה שהותקנו בכניסה למסגדים ובצמתים מרכזיים – בדומה לבארות ובורות המים בעבר – היו ועודם אבן שואבת עבור הקהילות שחיות סביבם. החיבור בין נושא התערוכה לחלל המוזיאון מבקש להדהד את התפקיד שמילאו המים במרחב הקהילתי והציבורי, ולהוות מקום מפגש נדיב המזמין חילופי דעות ושיח משותף.

 

מים חיים

המילה ״מאא״ (ماء, mā'), שפירושה מים, נזכרת כשם עצם בקוראן כ-63 פעמים. מופעי המים השונים – גשמים, מעיינות, נחלים נסתרים, נהרות וימים – נתפסים באסלאם כביטוי לעוצמתו של האל ולכוחו הנשגב, מראשית העולם ועד אחריתו. כחומר יסוד, המים מסמלים את מקור החיים ונוכחותם חיונית לקיומם של כל היצורים. בד בבד, מי המבול וגלי הים הסוערים מגלמים את כוח הכליה ואת קץ הימים. משום כך המים נקשרים לרגעי מעבר סמליים: מטומאה לטהרה, מחול לקודש, מעונג גשמי להתעלות רוחנית וממוות לחיים.

בורא השפע הגשמי והרוחני

אללה מתואר בכמה מקומות בקוראן כמקור לגשמי ברכה המשקים את האדמה, מזינים את החי והצומח ומביאים שפע ופריון לבני־האדם. צמחי מים ובעלי חיים ימיים מופיעים בהקשרים אלה כמוטיבים מרכזיים ומשמשים מטפורות דו־ערכיות השוזרות יחד את הממד הגשמי והרוחני. כשם שבמקורות שונים החיים נמשלים לצמח המתעורר ממי הגשמים ולבסוף מתייבש וכלה, כך גם השפע הגשמי ופלאי העולם הזה נתפסים כרגע חולף; אך לעומתם – האמונה הטהורה והצימאון לידע הנשגב נשארים יציבים ואינם נתונים לפגעי הזמן.

המסע באוקיינוס הידע

הנבואה האלוהית והחוכמה הנשגבת מתוארות לעיתים בזרמים האזוטריים של האסלאם ובשירה המיסטית כגשם היורד מן האל ומשקה את "אדמת לבבות המאמינים". ידע זה פועל כמורה רוחני נאמן, סמוי מן העין, הנגלה רק למתי־מעט. השאיפה של המובחרים שבמאמינים להגיע אל הנשגב והכמיהה אליו משולה לעיתים למסע ימי: היציאה אל הלא־נודע והאתגרים שבדרך הם אנלוגיה רבת־עוצמה למסע של נפש המאמין באוקיינוס הידע.

כעץ שתול על פלגי המים 

כשם ש"עץ שתול על פלגי מים" מסמל שגשוג וברכה, כך גם בקוראן גן־העדן מתואר כמקום שמבנהו נשען על מקורות מים. בהתאם לכך, גם בגנים מלכותיים שימשו התעלות, המזרקות והפלגים יסוד מארגן שהעניק לגן את צורתו ואת אופיו, והיו מוקד למפגשים רשמיים ולאירועי חצר. מקורות המים בגן המלכותי נשאו משמעות סמלית של שפע, הצלחה וברכה – ביטוי לחסדי הבורא ולנדיבות הפטרון המלכותי.

 

צורות המים

בתרבות החומרית המוסלמית יש קשר הדוק בין צורתו של הכלי, התוכן שהוא נועד להכיל ואופן השימוש בו. לכן המים, חומר מעבר נוזל, שקוף, זורם ונמזג, היה מקור השראה לעיצובים של כלים מכלים שונים שנועדו לשאת אותו בקרבם.

אל המעיין

החשיבות של המים בחיי היומיום, ומקומם הייחודי הן בליטורגיה והן בתרבות העממית, מבטאים את היותם משאב יקר ערך. מסיבה זו, הגשת מי שתייה לעוברי אורח באמצעות מתקני שתייה ציבוריים – 'סַבִּיל' (سبيل) נתפסה כביטוי לרוחב ליבם של השליטים. מתקנים מסוג זה מוכרים באזורנו מן התקופה הממלוכית, והיו נפוצים במיוחד בתקופת האימפריה העות'מאנית.